אין שום צורך להסס לקרוא לעצמך סופר. אדרבה. סופר הוא מי שמרגיש וחי את הכתיבה שלו, כמעט כצורך קיומי, לאו דווקא מי שהוציא לאור עשרות רבי מכר.

לפעמים אנחנו חוששים מהתגובות של אנשים, משום שכאשר אתה מגדיר את עצמך "סופר" ולא "כותב", יש אנשים שנוטים להרים את האף ולומר, "אתה עוד לא סופר", "מה אתה מתלהב מעצמך?" וכיוצא בזאת. אז קודם כול, חברים, שהאנשים ילכו לעזאזל, כי לרוב הם לא יודעים על מה הם מדברים. שנית, רוב האנשים לוקים במחלה שמכונה מחלת הלא-להתלהב-מעצמי, או במילים אחרות דימוי עצמי נמוך וחוסר הערכה עצמית. אני אומרת: בולשיט! תתלהב מעצמך! ואם אנשים סביבך חושבים שזה לא מנומס להתלהב מעצמך, זה רק בגלל שבראש שלהם יש באג שאומר להם שאסור להם להתלהב מעצמם. התלהבות מעצמך (ומהדמויות שלך) היא חלק מכתיבה בריאה (עד כמה שכתיבה עשויה להיות בריאה), ואם מישהו לא מקבל את זה – זאת בעיה שלו. באופן מילולי.

"ספר"

עם סיפורים זה קצת שונה. ברמת העיקרון זה בסדר, בסדר גמור(!), לקרוא לסיפור שלך ספר. לכתוב אותו כספר, ולחשוב עליו כספר – עם התחלה, אמצע, סוף, רמזים ודקויות, ולמען הקורא. אבל יש להיות זהירים מאוד, כי כולנו מפתחים ציפיות גבוהות לגבי הסיפורים שלנו. כולנו. לרוב הן לא מתממשות, וצריך להיות מוכן לספוג את הפגיעה. זה הכול.

ובנימה אישית יותר -

כשאתה אוזר את האומץ שבך, מדפיס ברעד את הרומן הראשון שלך, עוטף אותו יפה ושולח אותו להוצאה לאור… רוב הסיכויים שהוא יידחה. זה לא פסימיזם; לצערי ומניסיוני זאת פשוט מציאות, אבל שימו לב: זה לא, ממש לא אומר שעדיף להפסיק ולא להיפגע – כתוב! אהוב! תיהנה! תשקיע את המיטב! וכן – היפגע. דחייה של ספר היא כל כך קשה, אבל כמה שזה נדמה בלתי אפשרי – היא לא בהכרח נפילה. ואפילו מעבר לזה, יש משהו מקדם בסטירה הזאת לאגו.

הספר הראשון שכתבתי היווה פשוט מאוד את החיים שלי. הוא היה מעל לכול. ומכיוון שעוד היה אחד ויחיד, המטרה של החיים שלי הייתה להשקיע בו את כל כולי, ולתת אותו, להוציא אותו לאור.

עכשיו הוא נח, ואני כותבת דברים אחרים. טובים יותר. חכמים הרבה יותר. זה לא אומר שאני כבר לא אוהבת את הספר הראשון שלי – אני עדיין אוהבת אותו, כל כך אוהבת. אני כבר לא יודעת אם אוציא אותו לאור – לפעמים יש לי רעיונות איך לעשות אותו טוב יותר, ואולי מתישהו באמת אגיע לזה. אבל במובן מסוים, זה בסדר שהוא לא זכה לתהילת עולם – משום שהוא היה אבן דרך. אבן דרך חשובה ומדהימה, ואחת החוויות הטובות בחיים שלי, אם לא הטובה ביותר. אני לא חושבת עכשיו שהוא טיפשי או כתוב גרוע, אבל בדיעבד גיליתי שהוא מאוד פשוט. וזה בסדר, כי ככה מתחילים.

וזה מה שאני מנסה לומר על סיפורים-ספרים, ולמה צריך להיות זהירים אִתם: התכלית של חלק ממה שתעשה, תהיה פשוט לקדם אותך הלאה ולעשות אותך טוב יותר במה שאתה עושה. וזה בסדר גמור.

 *

כתבו, תיהנו, ותתלהבו מעצמכם, ועשו זאת בזהירות אך בעָצמה. אתם מה שאתם מרגישים שאתם.

השאלה המתבקשת היא: אז מאיפה באים הרעיונות, אם לא ממני? קִראו לזה הארה אלוהית, כישרון, דמיון מפותח, ניצוץ או תת מודע. אני (בהשפעת "ציפור-ציפור", שהוא ספר מעודד ונפלא לסופרים) אוהבת לחשוב על זה בתור היצור הסופר הקטן שיושב בתוכי ומדי פעם מגלה לי עוד פרט מדהים על הסיפור שלי (כנראה אני אוהבת לחשוב עליו כעל יצור חי כי לדעתי הוא מאוד דינמי). וכך אני מרגישה כל פעם שעולה לי רעיון שגורם לכול להסתדר אחרת – כאילו זה משהו שגיליתי, לא משהו שהמצאתי (כמובן שזה לא מונע ממני לפרסם סטטוס "אני גאוןןן" חדש בפייסבוק, וזה בסדר. התלהבות היא מותרת על פי חוק. מה שאני באמת מנסה לומר הוא "היצור שבי גאוןןן", אבל סביר להניח שמרבית האנשים יפנו אותי לעזרה מקצועית אחרי סטטוס כזה). אני חושבת שהסיבה לתחושת ה"גילוי" הזאת, היא שבכתיבה אנחנו מגלים את הגרעין שלנו. לאט לאט אנחנו מגלים שהסיפור ישב כל הזמן הזה בתוכנו, בידיו של הסופר הקטן, וחיכה לנו שנכתוב אותו.

 *

אחד הדברים החשובים לגבי היצור הסופר, היא לדעת מתי לא לדחוק בו. הוא קצת אכזרי לפעמים, וכמעט אף פעם לא מגלה הכול במכה. אם הוא לא רוצה לגלות לכם רעיון, הוא פשוט לא יעשה את זה. זה קצת עצוב, אבל חבל לשבור את הראש. ליצור יש חוש תזמוני מפותח מאוד והוא רוצה לעשות הכול על פי דרכו.

לכן, אם אתם "תקועים" בעניין מסוים בסיפור שלכם, ואתם תקועים בו כבר שבוע או חודש או חמש שנים – תרפו ממנו זמנית, בבקשה. אתם משגעים את היצור הקטן שבכם, והוא כנראה ילדותי משום שהתגובה שלו היא לעשות לכם "דווקא" ולא לגלות לכם את הפתרון. למזלנו ספרים הם יחסית ארוכים, ואתם בהחלט יכולים ללכת לעבוד בינתיים על עניין אחר, עד שתקבלו (מן היצור כמובן) את הרעיון שיפתור לכם את העניין הקודם. (אני אישית לרוב לא כותבת מן ההתחלה לסוף לפי הסדר הכרונולוגי, אבל אני מניחה שאלה שכן כותבים כך, לפי הסדר, יתהו כאן, "מה, לדלג?" כן. לדלג. כתבו טיוטה או תקציר, פשוטים כמה שאפשר, של מה שאמור לקרות בקטע ה"בעייתי", המשיכו הלאה וחזרו כשהיצור שלכם יגיד לכם.)

 *

עוד דבר חשוב בעניין היצור הסופר, הוא שעליכם להקשיב לו. לפעמים כשאנחנו "תקועים", זה משום שאנחנו עסוקים בלהקשיב לבִּרבורים שלנו במקום לבִּרבורים של היצור. זה קורה כי אנחנו בני אדם, והעניין הוא שאנחנו צריכים להקשיב מה בעצם היצור אומר לנו, ולהיות פתוחים לשינויים.

כבר קרה (לא מזמן) שהסופר הקטן שלי סיפר לי על קטע שיתחיל בבוקר, בהליכה בדשא גבוה כשרגשות מעורבים נמהלים זה בזה בחזה והלב הולם והנשימה נעצרת מעט בדרך לריאות, ואני הוקסמתי, ואז – ואז כתבתי משהו אחר לגמרי, והפכתי את אותו הקטע הנפלא לקטע סטטי ומוזר שמתחיל בהתעוררות במיטה. למה עשיתי את זה? כי אני בת אדם. הראש שלי אמר לי – טוב, אמרנו בוקר? אז הדמות קודם כול תתעורר במיטה, תתארגן ותעשה עוד כל מיני דברים משמימים שבני אדם עושים. אחרי שקראתי את מה שכתבתי, ואז קראתי את זה בפעם השנייה ואז בפעם השלישית, ואז עשיתי הפסקה ואז חזרתי וקראתי את זה בפעם הרביעית, הבנתי שזה בכלל לא מה שהרגשתי כשהיצור שלי אמר לי מה לכתוב. זה היה נחמד, כן, וכתוב היטב, כי אני כותבת היטב, אבל זה לא היה זה, והחלטתי לעזוב את מה שכתבתי ולנסות שוב. לפעמים זה הפתרון.

 *

דבר שעלול להיות סיבה נוספת ל"תקיעה" בכתיבה, הוא שבתוככם אתם לא מרוצים ממשהו אחר שכתבתם לפני כן, או מדרך מסוימת בה הסיפור שלכם התפתח.

איך יודעים? אם בזמן שאתם עצמכם עוברים על מה שכתבתם ישנם קטעים שאתם קוראים "כדי לצאת ידי חובה", או שאתם מחליטים לדלג עליהם כי הם משעממים או מתסכלים או מביכים אתכם בפני עצמכם – עצור! יש כאן בעיה. סביר להניח שאם תיעצרו להקשיב לקול שנמצא היכנשהו מעט מעל ללב שלכם, תשמעו את היצור צועק, "שכתוב! שכתוב! שכתוב!" וגם כאן, הפתרון יהיה לנסות מחדש עד שתאהבו את התוצאה.

 *

ואפשרות אחרונה – לפעמים אנחנו מרגישים "תקועים" עם סיפור משום שהיצור הסופר שלנו עייף (לרוב הוא עובד שעות נוספות אחרי הכול).

במקרה כזה לרוב נרגיש גם אנחנו עייפים, ותהיה לנו תחושה כללית של ריקנות ושל כלום-לא-יֵצא-ממני ושל אני-כישלון-חרוץ. העצה שלי? Take a day off. אל תדחקו את עצמכם אל הקצה. נסו לעסוק בפרטים משניים יותר, כמו שמות לדמויות, איך נראה הבית של הדמות הראשית שלכם, צבע העיניים של כל דמות, ובאופן כללי השלמה של פרטים קטנים ולא מסובכים מדי (לשם שינוי). זה מעסיק, וזה בריא, האמינו לי. ובנוסף לכך, זה גם מועיל. אולי כשתקומו משולחן הכתיבה שלכם (או מהספה, במקרה שלי) לא תרגישו שזה היה היום הכי פרודוקטיבי (יצרני, בעברית צחה) בחייכם, אבל בכל אופן זה עדיף על פני לשבת ולבהות בסיפור שלך כמו אנאלפבית ולא לדעת מה לעשות.

 *

לסיכום: אתה אף פעם לא באמת "תקוע". בעבודה על ספר תמיד יש הרבה מה לעשות. אדם כותב חייב ללמוד לא לאלץ את עצמו לכתוב מעבר למידה הרצויה, ומעל לכול – ללמוד להקשיב לסופר שבו ולהכיר בו.

אני לא אומרת זאת מתוך רשעות, אלא כי במילים הפשטניות ביותר, כתיבה היא לא פיקניק. ההפך הוא הנכון – כתיבה היא סיוט. כתיבה היא גיהינום עלי אדמות. כתיבה היא דרך חתחתים בוגדנית. כתיבה היא ההפך הגמור ממלאכה קלה.

אם כתיבה היא באמת מה שאתה רוצה לעשות, לא תהיה לך ברירה – היצור הקטן שבך ידחף אותך אל העט או העיפרון או המקלדת ויכריח אותך לכתוב, ואם לא תקשיב לו, רק תֵעשה אומלל. גם אם תקשיב לו ותכתוב, תֵעשה אומלל, אלא שזה יהיה סוג אחר של אומללות – חבלי יצירה – ואתה תכתוב למרות הכול, למען ההתעלות החמקמקה שבכתיבה, הסיפוק מעשיית מה שאתה אוהב, והרגעים המופלאים.

(במילים אחרות, אפשר בהחלט לומר שהסיפורים שאנו כותבים הם כמו הילדים שלנו, וכמו שגידול של ילד עשוי להיות הדבר הכי מסויט, מרגיז ודוחה עלי אדמות ובו זמנית אחד הדברים הנפלאים ביותר שיקרו לכם, כתיבה היא ברכה וגם קללה. לכן, אם אינך מוכן להיות הורה לסיפור, אתה לא מוכרח להיות סופר!)

לסיום, אני חייבת לציין שכתיבה היא לא עסק רווחי. מדובר בעבודה קשה והרבה, הרבה מזל, וכדי להרוויח מספר שכתבת, הרבה עותקים צריכים להימכר. זה לא משהו שקורה לעתים קרובות. לכן, אם יש לך תָכנית להתעשר מכתיבת ספרים – רד מזה.

עדיין רוצה לכתוב? ברוך הבא.

התאזרו בסבלנות!